ציקלותימיה – הפרעה נפשית

כותב המאמר: פרופסור לאון גרינהאוס

ציקלותימיה או הפרעה ציקלותימית הינה חלק מן המצבים הקליניים הקשורים לאבחנה של ההפרעה הביפולרית או מאניה דפרסיה. הציקלותימיה הפרעה ממושכת מאופיינת בתנודתיות רגשית תקופתית שנעה בין מצבי רוח מרוממים למצבי רוח דיכאוניים. בשונה מהפרעה הביפולרית הקלאסית, התנודתיות הרגשית מופיעה בדרגה מתונה. מטופלים הסובלים מציקלותימיה מדווחים על תקופות בחיים הכוללת מצב רוח טוב יותר מהרגיל, תחושה של “להיות בגג העולם”, או מצב רוח ירוד של דיכאון וחוסר הנאה. כפי שמתרחש גם במניה דיפרסיה, יש בציקלותימיה תקופות של מצב רוח תקין ויציב. תקופות מאוזנות אלו הן קצרות ולא אורכות יותר מחודשים. לרוב, אנשים הסובלים לא פונים להערכה פסיכיאטרית, אלא רק כאשר הם חשים שהמצב הקליני מפריע ליכולת שלהם לנהל אורך חיים רגיל ופורה.

מה הם הסימפטומים של ציקלותימיה

הסימפטומים דומים לגלים של ההיפומאניה ושל הדיכאון שמדווחים בהפרעה הביפולרית מסוג II, אבל עוצמת הגלים, המשכיות הגלים והשפעתם על התפקוד, נמוכה מזו שמדווחת בהפרעה הביפולרית. כדי לאבחן ציקלותימיה או הפרעה צקילותימית נדרשת נוכחות של השינויים במצב הרוח לתקופה של לפחות שנתיים. באופן טיפוסי מטופלים הסובלים מציקלותימיה או הפרעה ציקלותימית יציגו סיפור חיים מאופיין בתקופות של הצלחה, פתיחות חברתית ומינית, עם נטייה למעורבות בפעולות שגורמות לריגושים, ובהמשך תקופות הפוכות. תקופות של מצב רוח ירוד, של קושי לקום מהמיטה, של הסתגרות וחוסר רצון להיות מעורבים בחיים. מטופלים רבים מציגים את המעברים במצבי הרוח כחוסר שליטה על הרגש. הם יכולים ללכת לישון במצב רוח מסוים ולהתעורר במצב רוח אחר לחלוטין. כתוצאה מהתנודתיות הרגשית המורכבת קשה לסובלים לנהל חיים רגילים. הקשרים הבין אישיים יכולים להיות רופפים. הם מתחילים קשרים בתקופות של מצב רוח מרומם או רגיל, ומפסיקים אותם, או שהם מופסקים, בתקופות עם מצב רוח ירוד. קיימת פגיעה באיכות החיים, חוסר יציבות תעסוקתית, קשה להם להחזיק במקום עבודה קבוע, קשה לסיים לימודים ורואים מצבים של הרבה התחלות והפסקות בחיים. ציקלותימיה או הפרעה ציקלותימית יכולה להופיעה בגיל ההתבגרות או בגילאים מבוגרים יותר. כאשר ההפרעה מתחילה בגיל מוקדם היא משפיעה רבות על מבנה האישיות של המטופל. ההתחלה המקודמת, לעיתים, מלווה בשימוש יתר בסמים ואלכוהול. לעיתים קרובות הסובלים מאובחנים כסובלים מהפרעת אישיות גבולית. בתקופות של דיכאון המטופל יכול לסבול ממחשבות אובדניות וגם לבצע מעשים אובדניים או להתאבד. אומנם הדיכאון העמוק עם המחשבות האובדניות שכיח הרבה יותר בהפרעה הביפולרית מסוג I או מסוג II, יש לזכור שמטופלים פסיכיאטריים נמצאים בסיכון גבוה יותר לאובדנות. ציקלותימיה או הפרעה ציקלותימית יכולה עם הזמן להחמיר ואז האבחנה תשתנה להפרעה ביפולרית מסוג I או מסוג II.

שכיחות התופעה בקהילה

הפרעה ציקלותימית או ציקלותימיה הינה חלק ממגוון ההפרעות הביפולריות. השכיחות של הציקלותימיה נע בין -0.5-1% באוכלוסייה. השכיחות בנשים זהה לזו של גברים אם כי למסגרות טיפוליות מגיעות יותר נשים מאשר גברים. כמו במצבים אחרים של המחלה הביפולרית, ציקלוימיה או הפרעה ציקלותימית שכיחה יותר במשפחות בהן מטופלים אחרים עם הפרעה ביפולרית. לכן, רצוי להפיק היסטוריה משפחתית של מטופלים עם הפרעה ביפולרית. אבחנה וטיפול מוקדמים יכולים למנוע התפתחות של התמכרויות ומעבר להפרעה ביפולרית.

איך מאבחנים ציקלותימיה

האבחון של ציקלותימיה או הפרעה ציקלותימית לא תמיד קל. במתבגרים או מטופלים צעירים הסימנים של המחלה מעורבים עם נסיבות החיים שלהם. לכן הסימפטומים נראים יותר כקשיי הסתגלות אישיותיים ולא כהפרעה ביפולרית. כמו כן, שימוש יתר של סמים ושל אלכוהול מעורבים עם התסמינים הקליניים. המטופל הסובל מהפרעה ציקלותימית או ציקלותימיה מוטרד יותר מהסימפטומים של דיכאון מאשר אלו של מצב הרוח המרומם. התקופות של מצב רוח מקבלות את הצביון של “המצב הרגיל הטוב שלי”. לכן על הפסיכיאטר לקבל היסטוריה מלאה של הסימפטומים כולל התפקוד של המטופל לאורך השנים. כאשר מטופל מדווח על תקופות רבות של דיכאון ייתכן ומדובר באבחנה של ציקלותמיה. דיווח של קרובי משפחה או חברים יכול לסייע לאבחנה . האבחנה מתגבשת כאשר מתבהרים שלושה קריטריונים, הראשון, תיאור של גלים של מצב רוח מרומם שמתחלפים לגלים של דיכאון. השני, שהגליות קיימת כבר שנתיים או יותר. ושלוש, תקופות מאוזנות לא אורכות מחודשים. כמו בכל מצב פסיכיאטרי צריך לוודא, דרך בדיקת רופא ובדיקות מעבדה, שלא קיימת מחלה גופנית אחרת שיכולה להיות ברקע ולגרום לסימפטומים הנפשיים.

מהם הגורמים לציקלותימיה

הסיבות הביולוגיות והסביבתיות למצבים פסיכיאטרים מורכבים לא ידועים עד הסוף. מחקרים עדכניים מייחסים את הסימפטומים הנפשיים לשלושה מערכות נוירוביולוגיות. הראשונה היא הפרעות במערכת החיבורים שקמים בין האזורים השונים של המוח. השנייה היא חוסר יציבות במוליכים עצביים כמו דופמין, סרוטונין, ונור-אפינפרים. והשלישית הינה גורמים גנטיים המעורבים בהפרעות הביפולריות. בנוסף לגורמים נוירוביולוגיים קיימת השפעה ברורה מגורמים סביבתיים שמהווים טריגר להתפרצות ההפרעה. שימוש בחומרים פסיכואקטיביים -סמים, כולל שימוש מוקדם בקנאביס רפואי, הם פקטורים מוכרים כטריגר להתחלת ההפרעה. גורמים אישיותיים מולדים, כמו שליטה לא יעילה במצבי רוח או נטייה לפגיעות יתר נמצאים ברקע של הופעה של ההפרעה הביפולרית. בהפרעה הציקלותימית או ציקלותימיה נמצא שבמוח המטופל באזורים בשם אמיגדלה, הקורטקס הפרונטלי והקורטקס הלימבי קיימת תגובתיות גבוה לגירויים סביבתיים. דבר שיכול לעמוד בבסיס של התנודתיות הרגשית.

דרכי טיפול בציקלותימיה

קיים בסיס משותף בין הטיפול של הציקלותימיה או הפרעה ציקלותימית לבין הטיפול של ההפרעה הביפולרית. הקווים המנחים לטיפול כוללים: מטופלים עם הפרעה ציקלותימית או ציקלותימיה רגישים באופן מיוחד להשפעות של סמים, כולל קנאביס רפואי או אחר. מאוד מומלץ למטופלים לפסיק את השימוש בסמים כדרך למנוע תנודתיות רגשית. להאריך את הגורמים הסביבתיים שיכולים לפעול כטריגר על התנודתיות הרגשית. מאוד מומלץ להתחיל טיפול פסיכולוגי כסיוע לטיפול התרופתי. שימוש בתרופות לייצוב מצב הרוח. תרופות כמו דפלפט, ליטיום, ובמיוחד הלמיקטל, יכולים לסייע למתן ואפילו לסיים את התנודתיות הרגשית. במצבים של דיכאון משמעותי ניתן לשקול מתן טיפול עם תרופות נוגדות דיכאון. יש לזכור שתרופות אלו יכולות גם לגרום להיפוך המצב הקליני מדיכאון למצב רוח מרומם משך הטיפול עם תרופות מייצבות יהיה תלוי בתגובה לטיפול התרופתי. במצבים שהתנודתיות הרגשית מלווה את האדם שנים רבות, יש לשקול מתן טיפול יעיל באופן קבוע. בזמן מתן טיפול תרופתי צריך לבצע בדיקות רפואיות ומעבדתיות תקופתיות.