עמוד הבית > למה בחרתי להיות פסיכיאטר

למה בחרתי להיות פסיכיאטר

נולדתי בוונצואלה להורים ניצולי שואה. בשנות ילדותי ובגרותי חוויתי שנים של התמודדות עם דיכאון של אימי, שעברה שנות מלחמה קשות ביותר, בתור עלמה צעירה.

הורי שרדו את השואה אבל השאירו בפולין את שמחת חייהם. הם נאלצו לעזוב את מדינתם ולהגר לוונצואלה שבדרום אמריקה, כשלא ידעו דבר על המקום החדש אליו הם הגיעו במקרה. הורי שאפו לעלות לארץ ישראל, אך קשיי ההגירה בסיום המלחמה לא אפשרו להם להגשים זאת. החלום לעלות לישראל נשאר כמוטיב מרכזי בחיי משפחתי.

פגשתי בדיכאון של אמי וחוויתי את הקרירות הרגשית של אבי מוקדם מאוד בחיי. אני זוכר את אמי שוכבת במיטה בוכה ומעלה זיכרונות כואבים. כילד לא הצלחתי להבין אותה. רק עם השנים למדתי על המציאות הקשה של הורי ושל יהודי אירופה תחת שלטון הנאצים.  מילותיה של אמי חדרו עמוק לתוך נפשי. מילים אלו דיברו על כאב, על פחד, על אובדן, על אבל ועל דיכאון. אבי לעומת אמי, סיפר מחוויותיו בקור רוח וללא כל רגש. הוא נתן תיאור מדויק של האירועים אך לא ממש חשתי אותו. ביטוי רגשי לא היה חלק מהשפה השגורה אצל אבי. הוא היה אדם ישר, מוסרי, שכלתני, שהקדיש את עצמו למשפחה ולקהילה המקומית.

הורי חלמו לחיות בישראל, חלום שהתגשם רק לאחר מותם – הם זכו להיקבר בארץ. אני לעומתם, עליתי לישראל אחרי לימודי הרפואה, עם כמיהה להגשים את משאלות הורי ועם חלום ציוני משל עצמי.

הייתי רופא צעיר ונמרץ. חברי ללימודים ניבאו לי עתיד כרופא לב או כרופא מנתח מוח. הבחירה בפסיכיאטריה כמקצוע להתמחות היה עבורי ועבור חברי הפתעה. במרוצת השנים הבנתי את הקשר שבין בחירת המקצוע וההיסטוריה המשפחתית שלי.

פעם אחת בחיי בלבד ראיתי את אבי מתרגש ובוכה. אחרי חתונתי עם ליאורה אשתי, החלטנו לשתול חורשה על שם המשפחה שנספתה בשואה ביער הקדושים של קק”ל. בטקס גילוי המצבה היה על אבי להתפלל “אל מלא רחמים”. קולו נחנק, דמעות עלו בעיניו, והוא עצר את התפילה כשלא היה מסוגל להמשיך. החזן של קק”ל היה זה שסיים את התפילה.

באותו היום, בערב בביתנו בתל-אביב, אבי דיבר בשצף, דבר לא הפריע לו. ניכר היה שמשהו עצור השתחרר בו, אך הוא לא חזר לדבר על האירוע שהתרחש. לצערי לא העזתי לשאול אותו על פשר ההצפה הרגשית אשר חווה.

כך היה נהוג במשפחתנו. הרבה דברים היה עלינו הילדים להבין מבלי שממש דיברנו עליהם. אמי לקתה בדיכאון קליני אחרי שאחותי הקטנה נולדה, היא נשברה. כובד הזיכרונות הקשים, הפרידה מאחותה האהובה, אסתר, בזמן המלחמה והטראומות הקשות שעברה, הכניעו אותה. הטיפול התרופתי והטיפול ב ECT אותו קיבלה בארצות הברית לא עזרו לה.

אמי המשיכה את חייה והייתה למקרה קלאסי של דיכאון דיסתימי. דיכאון שמאפשר להמשיך לתפקד אך כזה שלא עוזב אותך. דיכאון שמפריע בלילות וגורם לחלומות סיוטיים. דיכאון שגורם לכאב נפשי ולא ממש מרפה. אבי לא פנה למסגרת טיפולית עבור עצמו והמשיך את חייו בלי שהוא משתף איש על אשר עובר עליו. 

לכן, אין זו הפתעה שהבן שלהם החליט להתמחות בפסיכיאטריה ולא סתם בפסיכיאטריה, אלא בדיכאון הקליני ובסיבות הביולוגיות של הדיכאון. מאד התעניינתי בטיפולים השונים, בהם אפשר להשתמש בכדי להקל או להבריא את הדיכאון. נעשיתי מומחה בטיפולים מורכבים כמו הגרייה המוחית  ורכשתי לעצמי שם בינלאומי בתחום. הקשר בין ההתמקצעות שלי כפסיכיאטר וסיפור החיים של הורי, נעשה לי מאד ברור ברבות השנים. 

בשנת 1987 יצאה לשוק העולמי תרופה חדשה בשם פרוזאק –PROZAC  שהובילה למהפכה בתחום הטיפול בדיכאון. בשיחת טלפון בין לאומית הדרכתי את הפסיכיאטר המקומי שטיפל באמי אודות הטיפול החדשני.

בשנת 1987 יצאה לשוק העולמי תרופה חדשה בשם פרוזאק –PROZAC  שהובילה למהפכה בתחום הטיפול בדיכאון. בשיחת טלפון בין לאומית הדרכתי את הפסיכיאטר המקומי שטיפל באמי אודות הטיפול החדשני.

תוך פחות מששה שבועות אמי החלה להרגיש שינוי במצבה. הדיכאון החמור הלך ופחת. הלילות הפכו שקטים יותר ואפשר היה להבחין בהקלה במצב רוחה. אמי היטיבה לתאר את השינוי בצורה מדויקת ואמרה כך : “עד לתחילתו של הטיפול הזה לא יכולתי לשכוח את הדברים הקשים עליהם חשבתי מדי יום, שהיו כמו סרט חוזר של היצ’קוק (במאי). עכשיו כל יום הוא יום חדש, בו אין לי זיכרונות קשים שמציפים אותי”.

אבי נפטר בוונצואלה ב- 1997. אמי נפטרה בישראל בשנת 2000 אחרי שנסענו לפולין לבקר במקומות בהם סבלה. ביקרנו במפגש הדרכים בו היא נפרדה במלחמה מאחותה אסתר אותה לא ראתה מאז . אסתר לא הצליחה לשרוד ונפטרה מספר חודשים אחרי אותה פרידה. אמי בחרה בדרך, שבסופו של דבר הובילה לחיים חדשים.

הורי קבורים שניהם בישראל בבית הקברות של רעננה.

האם זו הפתעה שבחרתי להיות רופא פסיכיאטר? לא. אשתי אומרת שיש לי סבלנות של ברזל כאשר אני שומע את הסיפורים הקשים של מטופלי. לעתים אני מרגיש שבזמן העבודה אני חי מחדש את ילדותי כאשר אני מקשיב שוב לאמי או כשאני מתבונן באבי.

המסע המייסר של הורי והכאב העצום של אימי, פקח את עיניי לראות לחוש ולהבין והפך אותי לאיש טוב יותר. הניסיון עם אימי חיזק בי את התפיסה שניתן לעזור גם כאשר טיפולים אחרים כשלו.

אני מקווה שאני מצליח לעזור למטופלי כפי שעזרתי לאמי.

פרופסור לאון גרינהאוס